"אני בכנות מנסה להיגמל מההרגל הלאומי", צוחק הפעיל אחמד נימר בעודנו משוחחים מחוץ לבית קפה ברמאללה. נושא השיחה שלנו נראה מאד לא סביר: לחיות כאנרכיסטית בפלסטין. "במדינה תחת קולוניאליזם קשה מאד לשכנע אנשים בפתרון אנטי סמכותני או/ו אנטי מדיני. אתה נתקל הרבה פעמים במנטליות לאומית אנטי קולוניאלית." מצר נימר. אכן, אנרכיסטיות בפלסטין כמעט ולא זוכות לנראות. למרות פרופיל גבוה של פעילות אנרכיסטית באירופה ובישראל, נראה כי בקרב הפלסטיניות המודעות האנרכיסטית אינה גבוהה.
הדיון העכשווי בנושאים אנרכיסטים שם דגש על נושא כוח: דחיית הכוח על והעדפה של כוחה עִם. "כשמדברים על אנרכיזם כרעיון פוליטי, אז הוא מוגדר כדחיית המדינה", מסביר סעי אבו היז'לה, מרצה לגאוגרפיה אנושית באוניברסיטת אן – נג'אח בשכם. "הרעיון האנרכיסטי מדבר על חופש וארגון עצמי ללא התערבות המדינה". אז כיצד אנשים חסרי מדינה עוסקים באנרכיזם, מונח המרמז התנגדות לצורה כלשהי של המדינה כתנאי לקיומו?"
בפלסטין, אלמנטים של המאבק העממי היו היסטורית בעלי ארגון עצמי גם אם לא היו מזוהים באופן ישיר כמאבקים אנרכיסטים. "אנשים כבר ביצעו התארגנויות אופקיות, או לא – היררכיות, של חייהם", אומרת ביסאן רמדאן, אנרכיסטית מקומית נוספת, המתארת את האנרכיזם כ"טקטיקה" המערערת את הצורך בהדבקת תוויות. היא ממשיכה, "זה כבר מוטבע בתרבות שלי ובדרך בה אקטיביזם פלסטיני פעל. במהלך האינתיפאדה הראשונה, לדוגמא, כשביתה של מישהי נהרס, אנשים התארגנו כמעט באופן ספונטני על מנת לבנותו מחדש. כאנרכיסטית פלסטינית אני מצפה חשוב לשורשים של האינתיפאדה הראשונה. היא לא הגיעה מהחלטות פוליטיות. היא באה בניגוד לרצונו של אש"פ". יאסר עראפאת הכריז על עצמאות בנובמבר 1988 בעוד האינתיפאדה הראשונה פרצה בדצמבר 1987, אומרת רמדאן "כדי לנכס את המאמצים של האינתיפאדה הראשונה."
המקרה הפלסטיני מסתבך עוד יותר בעשורים האחרונים. הנוף של ארגון עצמי אופקי באינתיפאדה הראשונה נעקר עם חתימת הסכמי אוסלו והקמתה של הרשות הפלסטינית (רש"פ) הבנויה מלמעלה למטה. "עכשיו, כאן בפלסטין" מתארת רמדאן, " אין לנו את אותה המשמעות של סמכות שאנשים אחרים קורים עליה תיגר… יש לנו את הרש"פ ואת הכיבוש, וסדרי העדיפויות שלנו תמיד מעורבבים זה בזה. הרש"פ וישראלים הם תמיד באותה רמה כי רש"פ היא כלי של ישראלים לדכא אותנו". נימר חולק את אותה הדעה וטוען שטענה זו רווחת בקרב פלסטינים רבים הרואים ברש"פ את בא- כוחו של הכיבוש.
"להיות אנרכיסטית אינו אומר להחזיק דגל אדום-שחור ולהתהלך בגוש שחור" מציינת רמדאן תוך שהיא מפנה את דבריה לטקטיקת מחאה אנרכיסטית המאופיינת בלבוש כל שחור והסתרת פנים. "אני לא רוצה לחקות שום קבוצה מערבית בדרך בה הן 'עושות' אנרכיזם, זה לא הולך לעבוד כאן כי אתה צריך ליצור את התודעה של העם כולו. אנשים לא מבינים את הרעיון הזה". עם זאת, רמדאן מבינה כי נראות נמוכה של אנרכיסטים פלסטינים, וחוסר מודעות בקשר לאנרכיזם בקרב פלסטיניות לא בהכרח אומר שיש רק אנרכיסטיות בודדות. "אני חושבת שיש מספר מכובד של אנרכיסטיות בפלסטין" היא מציינת, למרות ההודאה המאוחרת, "לרןב, נכון לעכשיו, זו אמונה אישית, למרות אנחנו כולנו פועלות בדרך שלנו."
העדרה של תנועה אנרכיסטית מאורגנת בפלסטין יכולה לנבוע מעובדה שאנרכיסטים מערביים מעולם לא באמת התמקדו בקולוניאליזם. "כותבים מערביים לא היו צריכים", טוענת בודור חסן, אקטיביסטית וסטודנטית למשפטים. "המאבק שלהם היה שונה" מציין נימר, "בשביל אנרכיסט אמריקאי דה – קולוניזציה יכולה להיות חלק ממאבק אנטי סמכותני; בשבילי, זה פשוט מה שצריך לקרות".
חשוב יותר, חסן מרחיבה את ההבנה שלה של אנרכיזם מעבר לעמדות נגד מדינה או סמכות קולוניאלית. היא מתייחסת לסופר פלסטיני ע'סאן כנפאני שאמנם ערער את הכיבוש "… הוא גם ערער את היחסים הפטריארכליים ואת המעמדות הבורגנים… זה למה אני חושבת שאנחנו כאנרכיסטיות ערביות בפלסטין, מצריים, סוריה, בחריין צריכות לנסח מחדש אנרכיזם כך שיבטא את החוויה שחנו של קולוניאליזם, חוויות שלנו כנשים בחברה פטריארכלית, וכך הלאה."
"רק להיות חלק מהתנגדות פוליטית, לא יציל אותך", מצהירה רמדאן ומוסיפה כי עבור נשים רבות " כשעת מתייצבת מול כיבוש את צריכה להתייצב גם מול משפחה." למעשה, דגש – יתר ששמים על תיאור נשים בהפגנות ממסכת את העובדה כי נשים רבות צריכות להיאבק רק כדי להיות שם. אפילו השתתפות בפגישות ערב מחייבת נשים צעירות להתמודד עם גבולות חברתיים שעמיתיהן הגברים לא צריכים להתמודד איתם.
"כפלסטיניות, אנחנו צריכות להשיג את התקשורת עם אנרכיסטיות ערביות ," אומרת רמדאן המושפעת מקריאה בחומר שקיבלה מאנרכיסטיות ממצרים וסוריה. "יש לנו כל כך הרבה במשותף, אבל בגלל ההפרדה אנחנו מסיימות את המפגשים עם אנרכיסטים בינ"ל שלפעמים, כמו הפוליטיקה שלהם, משאירים רושם של תפיסות מוטעות ואיסלמופוביה."
בקטע קצר שפורסם בז'אדאלייה ונקרא "הארות אנרכיסטיות, ליברליות וסמכותניות: הערות מהאביב הערבי" טוען מוחמד במיה כי ההתקוממויות הערביות האחרונות משתקפות … "שילוב נדיר של שיטה האנרכיסטית וכוונה ליברלית, "וציין כי " … הסגנון המהפכני הוא אנרכיסטי, במובן זה שהוא דורש ארגון קטן, מנהיגות, או אפילו תיאום [ו] נוטה להיות חשדן כלפי תנועות והיררכיות גם לאחר שהמהפכה הצליחה."
בשביל רמדאן, לאומיות מהווה בעיה משמעותית. "אנשים צריכים לאומיות בזמנים של המאבק" היא מודה, [אבל] זה לפעמים הופך להיות מכשול …אתה יודע מה משמעותה של לאומיות שלילית? משמעותה היא שאתה חושב רק כפלסטיני, שפלסטיני הוא היחיד שסובל בעולם" נימר מוסיף, "אתה מדבר על 60 שנות כיבוש וטיהור אתני, ו – 60 שנות התנגדות דרך הלאומיות. זה יותר מדי, זה לא בריא. אנשים יכולים לעבור מלאומיות לפשיזם די מהר."
ההמונים של דצמבר בכיכר תחריר עוד יכולים לתת תקווה לאנרכיסטים פלסטינים. כנשיא, הסמכויות השיפוטיות, החוקתיות והביצועיות נמצאות תחת משרדו. מה שהוביל קבוצות אנרכיסטיות להצטרף להפגנות. המצרים האלה באמת קוראים לעצמם אנרכיסטים ומאמצים אנרכיזם כמסורת פוליטית. נימר אומר: אני בד"כ פסימי, אבל אתה לא יכול להתייחס בספקנות לפלסטינים, אנחנו יכולים להתפרץ בכל רגע, אינתיפאדה ראשונה פרצה בגלל תאונת דרכים."
מילה כתובה 